1er janvier 2007

Chanson triste

(Rachel 1913 – version française P. Gordon 2006)

Entends-tu ma voix, mon Lointain Absent ?

Entends-tu ma voix, de là où tu erres ?

Ma voix de sanglots, mon appel ardent,

Par-delà le temps, dictant sa prière.

Il est tant de routes en ce vaste globe,

Se croisant un temps, se perdant de vue.

L'homme a beau chercher, ses pas se dérobent;

Il ne peut trouver ce qu'il a perdu.

Et mon dernier jour est proche déjà.

Il est là ce jour des larmes d'adieu ;

Mais je t'attendrai jusqu'à mon trépas,

Comme Rachel, son amoureux.

זֶמֶר נוּגֶה

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ –

קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי

וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה?

תֵּבֵל זוֹ רַבָּה וּדְרָכִים בָּה רָב.

נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד.

מְבַקֵּשׁ אָדָם, אַךְ כּוֹשְׁלוֹת רַגְלָיו,

לֹא יוּכַל לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָבַד.

אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,

כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרִידָה,

אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,

כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.

© Patrick Gordon